אנחנו למדים מדברי חז"ל שהשמחה הינה המצב הנפשי הקבוע של היהודי: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד",  "משנכנס אדר מרבים בשמחה" או להפך "משנכנס אב, ממעטים בשמחה"- היא אף פעם לא נעלמת לגמרי, השמחה היא הבסיס!
לשמחה המון יתרונות: היא ממלאה אותנו באנרגיות טובות ומרץ לעשיה ברוכה, החיוך נמצא על השפתיים בלי מאמץ, הפנים מאירות, אנחנו אופטימיות וקלילות, סולחות ומוותרת בקלות, ההערכה העצמית והבטחון שלנו עולה, אנחנו מרגישות שהעולם מחייך אלינו ואפשר לחוש את קרבת ה' והשגחתו.
כידוע, השמחה תורמת גם לבריאות הגוף וגם משפיעה על היכולות הקוגניטיביות : יכולת חשיבה חיובית, ריכוז, יותר קל לקחת אחריות על טעויות  ולהשיג יעדים בזכות הגמישות האינטלקטואלית שנובעת מהשמחה.
יתרון נוסף: מטבע הדברים, אנשים נמשכים למי ששמח ומתעוררים רגשות חברתיים חיוביים ורצון לעזור לזולת.
למרבה הצער, דורנו מתאפיין במירמר והרבה דכאון והשמחה נעשית נדירה ונדמה לפעמים שהיא נעדרת לגמרי.

מה חוסם אותנו מלשמוח במלא העוצמה?

אחת הסיבות לכך הינה חוסר חיבור לעצמיותנו ואי סיפוק הצרכים הנפשיים הבסיסיים שלנו. מי שלא מודע לעצמו ומתנהל לפי השפעות חיצוניות (לפי מה שהאחרים מצפים ממנו או שהוא מתחשב מאד במה יגידו) ולא חי על פי הרצון האמיתי שלו, לא יוכל להרגיש מה היא שמחה!
השמחה מושגת כאשר חווים הרגשה של שלמות, הרמוניה, של הדבר הנכון בזמן הנכון במקום הנכון!
השמחה נמחקת גם כאשר אנחנו נמצאים במצב של ספק כמאמר חז"ל: "אין שמחה כהתרת הספקות".
כיום, הצפת המידע וריבוי האפשרויות מקשים מאד על קבלת החלטות וכל החלטה אפילו מאד פשוטה הופכת לאתגר של ממש. באופן פרדוקסלי אם היו לנו פחות אפשרויות בחירה, היו לנו סיכויים טובים יותר לקבל את ההחלטה הנכונה ללא קושי.
הרבה מאתנו מעדיפים להימנע מלקבל החלטה אקטיבית ומסתפקים בהחלטה פסיבית.
פרופ' יוסי יעסור, המתמחה בתחום תורת קבלת החלטות, מביא את המחקר שבוצע ע"י שני ישראלים, עמוס טברסקי ודני כהנמן שזכה בפרס נובל בעקבות אותו מחקר. תוצאות המחקר הוכיחו שהכאב מהפסד כפול מהנאה מרווח, במילים אחרות מרירותו של הכישלון כפולה ממתיקותה של ההצלחה. כתוצאה מכך, אנשים נוטים לא לקחת החלטות אקטיביות ומתנגדים לשינוי. ההסבר הוא שאם יקרו דברים טובים, הם ייהנו מעט אבל אם התוצאה של החלטתם תהיה שלילית הם יסבלו הרבה ולכן הנטייה היא לא לעשות שינויים דרמטיים. זה נקרא "אפקט הסטטוס קוו": החלטה פסיבית להישאר באותו מצב קלה בהרבה מהחלטה אקטיבית לשנות.
מה שיעזור לנו לקבל החלטה אקטיבית היא לדמיין שהתוצאה קורת מעצמה ולזהות את הרגש הראשוני שמתעורר באותו רגע: אכזבה או רווחה?
המטרה היא להפריד בין ההחלטה לבין התוצאות שלה. אם אני מחליטה ויוצא משהו לא רצוי, אני יכולה להתחרט אבל אם זו החלטה פסיבית, זה קרה מעצמו, אני לא יכולה להתחרט כי זה לא אני עשיתי. אני ארגיש אכזבה אבל לא אשמה וייסורי מצפון. לאחר זיהוי הרגש, נחזור לעולם האקטיבי ונעשה מה שנחוץ.
מחקר מפורסם נוסף הוא על תרומות איברים לאחר המוות. בדנמרק. אנשים צריכים לחתום אם הם מוכנים לתרום איברים לאחר המוות (דרך אגב גם בישראל). בשוודיה, כולם תורמים אברים ומי שלא מוכן לתרום אברים לאחר המוות צריך לחתום על תופס.
איפה שיעור התרומה גבוה יותר? בדנמרק: 4% תרומה ובשוודיה: 86%!
מתברר באופן דרסטי שברירת המחדל היא הדומיננטית!
מחקרים נוספים הראו שאנשים רעבים ועייפים נוטים לא לקחת החלטות אקטיביות. לא מומלץ לקבל החלטות גורליות כשעייפים או רעבים!
ברירת מחדל נוספת היא לא לטרוח ולא להטריח: עצלות וכח האינרציה מונעים מאתנו לבחור בחירות אישיות אמיתיות.
באיזה מידה חייכן מתנהלים על פי בחירתכן האישית והאמיתית?
כמה זמן אתן שוהות במצב של ספק או/והחיים על פי ברירות המחדל?
 
חודש אדר מזכיר לנו לרצות את השמחה ולהתאמץ עבורה. החיבור לעצמינו וקבלת החלטות אקטיביות יתרמו להשגת השמחה הכל כך נחשקת.
פורים כשר ושמח!