רק לפני כשבועיים, המדינה שלנו הייתה תחת מתקפת טילים מבחוץ ותחת פרעות מבפנים.
ברגעים אלה של איום על כלל ישראל, אנו עדים להתעוררות כוחות של נתינה וחסד גדולים האופייניים לעם ישראל.
מעשי חסד רבים נעשו בימים המטורפים האלה ועל חלקם שמעתי מבתי, שמתגוררת בקיבוץ כרם שלום הנמצא צמוד לגדר מול עזה. תושבי הקיבוץ סבלו מאזעקות "צבע אדום" רבות מאוד. למרות רוח הגבורה הפועמת בתושבים אלה, הקושי והלחץ הנפשי היו גדולים.
אחרי שבוע קשה בחצי השני של המלחמה, חברי הקיבוץ הוזמנו לשלושה ימים של כיף לכל המשפחה באזור יותר שקט. זה אִפשר להם להירגע מעט ולאגור כוחות.
בנוסף, חולקו לכל אנשי הקיבוץ חלוקי אמבטיה (כדי שיוכלו לצאת מהר מהמקלחת במקרה של אזעקה!).
עוד דוגמה של חסד: בכיתה של בני בן ה-12 כתבו מכתבי עידוד וחיזוק וארזו חבילות ממתקים עבור תושבי לוד.
אלו הן רק מקצת הדוגמאות המרגשות שאליהן נחשפתי.
לנו נשאר לשיר: "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו".

לצערנו, בחיים היום-יומיים, הערבות ההדדית והדאגה לזולת אינן מתגלות באותה עוצמה. ונשאלת השאלה: מדוע?
לעניות דעתי, תנועת החסד המוגברת הזאת מגיעה בשל תחושת האחדות שמתגלה בשעת איום המרחף על האומה. הרגשת שייכות לאורגניזם אחד הופכת אותנו ל"איש אחד בלב אחד".
בדומה לגוף האדם שבו כל האיברים מחוברים אחד לשני וקיימת זרימה והזנה בין כל חלקיו, כך גם בעם ישראל בשעה של אחדות גדולה, הערבות ההדדית מבטיחה את המשך קיומנו. גמילות החסדים באה לחזק את החלקים הזקוקים לכך.
כלל זה נכון גם ברמות אחרות בחיינו וארחיב מעט.
למשל, כאשר קיימים חיבור והערכה בין חברי הצוות, נראה שיתוף פעולה פורה, ורצון לתרום ולעזור לחברים בעבודה, לא רק בתחום המקצועי כי אם גם במישור הפרטי.
חברות רבות הבינו את חשיבותו של הגיבוש בין העובדים, והן מארגנות אירועים חברתיים כדי להגשים את המטרה הזאת, והן יוזמות טיולים, ערבי גיבוש, ופיתוח קשרים בין-צוותיים ובין-מחלקתיים.
מאותה סיבה להנהלה יש עניין שהעובדים ירגישו שייכות לחברה ויזדהו עם ערכיה ועם החזון הארגוני שלה. זה מתבסס על העיקרון שככל שיש יותר התאמה בין אישיותו של העובד לתרבות הארגונית, כך תגדל תפוקתו ותרומתו, ולעיתים אף מעֵבר למצופה!
גם במקרה הזה, בולטת העובדה שרמת השייכות לארגון היא גורם מכריע לאופי ולאיכות תרומתו של העובד.

אף במשפחה, כלל זה מתקיים והוא מופיע ביתר שאת בזוגיות.
כשהקשר הזוגי הדוק ואיתן, טבעי יהיה לראות הענקת מחוות ומעשי נתינה ללא חשבון בין בני הזוג. עובדת היותם "בשר אחד" מסבירה את הרצון של כל אחד לתת לשני כאילו הם שייכים לאותה עצמיות ובה זרימה מובנת מאליה.
וההפך הוא הנכון, יחסים עכורים וריחוק ימנעו כל תנועת נתינה ספונטנית.

המישור האחרון הוא האני העצמי ונדמה שהוא בעצם המישור הראשון!
באופן טבעי, האדם קרוב לעצמו ומבקש לעשות טוב לגופו ולנפשו. זה קורה כאשר יש חיבור אמיתי בין הנפש והגוף, כאשר האדם אוהב את עצמו ומקבל את עצמו כפי שהוא, והוא אינו קרוע מבפנים. אז, הוא יספק לעצמו לא רק את כל צרכיו אלא גם יפנק ויטפח את עצמו בשמחה רבה.
במקרה ההפוך שבו האדם אינו שלם עם עצמו ואינו מחובר בצורה מיטבית לכל חלקי גופו ונפשו, הוא עלול להתעלם מצרכיו הבסיסיים ובוודאי שהוא לא יעשה חסד עם עצמו. זאת תופעה שכיחה באנשים דיכאוניים.
אם לפעמים אנחנו מזניחים את בריאותנו הגופנית או את בריאותנו הנפשית, זאת נורת אזהרה לכך שאנחנו צריכים להתאמץ ולחזור לחיבור עצמי ולשלום פנימי.

נתפלל לאחדות בין כל חלקי האומה, לגיבוש במקום העבודה, לשלום במשפחה ומעל הכל – לחיבור עם עצמנו אנו!