ד"ר פרנקל, פסיכיאטר וסופר, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות" ניצל מתופת השואה וחוץ מאחות אחת, כל משפחתו נספתה במחנות ההשמדה.
בספרו, הוא מתאר את חיי היום-יום של אסירים פשוטים במחנה הריכוז: ההתעללות, המכות, הצליבות, המיטות הרבות, מלחמת הקיום בקרב האסירים, המאבק על מנת הלחם היומי והמאבק על עצם החיים.
מלבד העובדות היבשות, פרנקל מתאר את החוויות שחוו האסירים ומתמקד בחוויות של מי שניצל מהזוועות.
מבחינה פסיכולוגית, האסירים עברו מספר שלבים.
השלב הראשון הופיע אפילו לפני שנכנסו למחנה: ההלם. אבל באופן פרדוקסלי, בהמשך, הלך הרוח עבר דרך חוש הומור וסקרנות ממה יקרה להם (למשל האם יצטננו אם יעמדו בחוץ ערומים ורטובים?).
בנוסף, פרנקל שם לב שהיו מסוגלים לסבול ולשרוד על אף תנאי ההיגיינה הירודים ביותר (לדוגמה, למרות שלא צחצחו שיניים בכלל, החניכיים שלהם היו בריאים ממה שהיו מעולם).
מן השלב הראשון, האסיר עבר אל השלב השני של תגובותיו הפסיכולוגיות: אדישות, כעין מיתה אמוציונלית. כבר לא היו מסוגלים לחוש חמלה או זוועה מול הדברים הנוראים אשר היו עדים להם. אפילו למכות שהיו מקבלים, כבר לא היו רגישים! האסיר הקיף את עצמו בקליפת-מגן שהייתה נחוצה לו מאד.
כל המאמצים והרגשות התרכזו לשמור על חייהם והתעלמו מכל דבר שלא היה בכדי לשמש מטרה זו.
ד"ר פרנקל מספר שבדרך מהבקתה למחנה עבודה, הוא נזכר באשתו, בדמותה, במבטה ובחיוכה ונוכח לדעת כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה עדיין מסוגל לטעום טעם אושר ולו לרגע קל בהתבוננות אל דמות אהובה עליו גם כאשר הוא לא יודע אם היא בחיים.
העצמה של החיים הפנימיים אפשרה לאסיר למצוא מחסה ובזכות השימוש בדמיון, הוא אף שכח את נוראות חייו.
כמו כן, התעצמה אצל האסירים ההתפעלות מהיופי שבטבע: נפעמו משקיעת החמה או מזריחת השמש בין העננים האפורים, מצלילי כינור עצוב או מציפור שפתאום הופיעה מולם בשעת עבודת פרך.
ד"ר פרנקל שם לב שהיו מכירים טובה על חסדים קטנים ביותר. לא הייתה להם הנאות חיוביות, ההנאה היחידה שלהם הייתה "חרות מסבל": לדוגמה כשהיו חולים, לא היו חייבים לצאת מן המחנה לעבודה ונשארו לנמנם בבקתה, כמה גדולה הייתה שמחתם.
האסירים הרגישו ברי מזל שהיו עדיין בחיים ושעדיין היו נושמים.
עוד דבר שאפיין את התנהלות האסירים הוא הימנעות מלקיחת יוזמה: נתנו לגורל לשלוט ולא רצו להתערב ולהשפיע עליו. למפרע, התברר כמה מעט וודאיות החלטותיהם של בני אדם בייחוד בשאלות של חיים ומוות.
אדישות זאת נבעה לא רק מסיבות גופניות (רעב, חוסר שינה) אלא גם מהסיבה הפשוטה שהאסיר הממוצע חש את עצמו כאפס מאופס.
נדמה לנו שתנאי הסביבה השפיעו מאד על האדם במחנה הריכוז והכתיבה את חייהם, אבל למרות הקושי האיום, עדיין נשאר בידו חופש בחירת פעולה ובעיקר חופש בחירת עמדתו בנסיבות המסוימות אלה.
באופן תמידי, נדרשו האסירים להחליט אם להיכנע או לא לכוחות שאיימו לשלול מהם את עצם ישותם ואת חירותם הפנימית.
נכון שרק מעטים מן האסירים הצליחו להתעלות לרמה מוסרית כזו אבל זו זה מוכיח שכחו הפנימי של האדם עשוי לרוממו על פני גורלו החיצוני.
אי הידיעה מתי תסתיים תקופה נוראה זו במחנה הריכוז הוותה אחד הקשיים הגדולים עבור האסירים. זה גרם לייאוש גדול וחלקם הרגישו כאילו נפטרו מהעולם.
מי שלא היה מסוגל לשאוף למטרה עתידית התחיל תהליך של התנוונות שהובילה במהרה למוות. מי שבחר לעצום עיניים ולחיות בעבר לא ניסה לתפוס הזדמנויות לשיפור חייו במחנה. כבר לא הייתה משמעות לחייו. אסיר שאבדה אמונתו בעתיד, נחתם גורלו. זה מה שקרה לרוב האסירים במחנה.
ד"ר פרנקל מספר שבזמן שהותו במחנה הריכוז, הוא בחר לדמיין את עצמו באולם גדול ומכובד כשהוא מעביר הרצאה על הפסיכולוגיה של האסירים במחנה הריכוז. ומאז, כל מה שדיכא אותו הפך להיות נושא למחקר פסיכולוגי. היה טעם לסבלו במחנה.
הוא לא שאל לפשר החיים אלא הוא נשאל על ידי החיים ונטל אחריות למציאת התשובה הנכונה.
לכל אדם, תשובה נכונה ומיוחדת לו. לכל אדם ולכל מצב נתון, תפקידים ייחודים לו.
ד"ר פרנקל מסביר שאפילו הסבל הוא תפקיד ייחודי שמוטל על האדם וכאשר נותנים לו משמעות הוא נעשה סביל יותר.
"כל מי שיש לו איזה "למה" שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל "איך."
 
השלב השלישי בתגובותיו הנפשיות של האסיר הוא הפסיכולוגיה של אחרי השחרור. שוב הלם כאשר האסירים אינם מסוגלים לקלוט את המצב החדש שלהם וגם לא מצליחים ליהנות ממנו: הכל נראה כמו בחלום. פחדו שגם עכשיו החלום הזה אינו ממשי ותכף יתעוררו מהשריקות ומהצרחות. לקח להם הרבה זמן להתרגל ל"חירות" ולא כולם הצליחו להשלים אתה.
לסיכום:
על סמך מחקרו במחנה הריכוז, ד"ר ויקטור פרנקל פיתח שיטה טיפולית בשם לוגותרפיה (מהמילה לוגוס ביוונית שפירושה "משמעות"). תורתו גורסת שהשאיפה למצוא משמעות לחיים היא הכוח המניע הראשוני של האדם. משהו או מישהו שלמענו האדם יחייה. לכל אדם תפקיד או ייעוד משלו בחיים ומבחינה זאת, אין לו תחליף.
 
"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים…" מצבנו בארץ, בדור הזה בפרט, נדמה כחלום ולא תמיד מסוגלים אנו לקלוט את גודל השעה.
כמה עלינו להודות להקב"ה על כל הטוב שמעריף עלינו: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה…"
בתפילה לגאולה שלמה ולקיבוץ גלויות! אמן